<h1>ספר התרומות שער מ"ה</h1>
<h2>דף מב.</h2>
גם יש דרך אחרת שאינו משמט והוא שיעשה פרוזבול על ההלואה, וכדאיתא בגיטין [ל"ו ע"א] שתקן הלל. ואין הפרוזבול מועיל אלא בזמן הזה שהוא משמט מדרבנן. וזה גופו של פרוזבול, מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני כל אותו חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינין חותמין למטה או העדים שראו שמסר לפניהם אל הב"ד. ואין כותבין פרוזבול אלא בפני ב"ד חכמים גדולים ביותר ושהמחוהו רבים עליהם, כב"ד של רבי אמי ור' אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר ב"ד אין כותבין. וכדגרסינן פרק השולח [גיטין ל"ו ע"ב] איבעיא להו כי תקן הלל פרוזבול לדריה תקין או דילמא לדרי עלמא הוא דתקין, למאי נפקא מינה לבטוליה, אי אמרת לדידיה תקין מבטלין או דילמא לדרי עלמא תקין אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, ומהדרינן ת"ש דאמר שמואל לא כתבינן פורזבול אלא או בי דינא דסורא או בי דינא דנהדרעא, ואי ס"ד לדרי עלמא תקין בשאר בי דינא נמי לכתבו, ומשני דילמא כי תקין הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דרבי אמי ורבי אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל כ"ע לא. ומשום הא מילתא איכא מ"ד דהאידנא דלית לן ב"ד הגדול לית לן למיכתב הפרוזבול ואי עבד לא מהני. ומסתברא שכל ג' בקיאין בדין ובענין פרוזבול ויודעין מצות שמטה והמחוהו רבים עליהם באותה העיר שהן דרין בה הרי הן באותה העיר ובאותו זמן כבי דינא דרב אסי וראויין להפקיע ממון בני עירם בתקנתם הנראה להם כמו הם בדורם. וכדגרסינן במסכת ר"ה [כ"ה ע"א] ויעל משה ואהרן ושבעים מזקני ישראל, למה לא נתפרשו שמותם של זקנים ללמדך שכל ג' וג' שנתמנו ב"ד על ישראל הרי הן כב"ד של משה.
ולעולם אין כותבין פורזבול אלא על הקרקע. פירש רש"י [גיטין ל"ז ע"א] שיהיה קרקע ללוה, וטעם הדבר שאם אין ללוה קרקע אין מצוי מי שילוה לו מעותיו, וכי תקון להלואה דשכיחא למילתא דלא שכיחא לא תקון, וכדתנן בשביעית [פ"י מ"ו] אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. ואם אין לו קרקע מזכהו בתוך שדהו כל שהוא וכותב. וכמה [גיטין ל"ז ע"א], אמר רב אפילו קלח של כרוב. ואמר רב יהודה השאילו מקום לתנור כותבין עליו פרוזבול. ות"ר אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול, לו ולערב אין לו קרקע ולחייב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן. גרסינן בירושלמי [שביעית פ"י ה"ג] רב אמר והוא שיש לו קרקע ללוה ולמלוה. ומפני זה הירושלמי שפסק שקרקע צריך לפרוזבול על כן הצריכו הראשונים לכתוב טופס פרוזבול בהקנאת קרקע, דבודאי כל ש"ח בכתיבה ומסירה נקנה בלבד, והם כתבו והמסירה אגב קרקע. וזה מה שכתב ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל ענין שטר והקנאת פרוזבול כך הוא, הולך המלוה אצל ג' עדים, ויש אומרים אפילו בב', ואומר הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי ג' דיינין דאינון פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני. ודי לו אם יחתמו לו אותן עדים באותו פרוזבול שהם ראו כי בפניהם מסרו בפני הדיינין ואע"פ שאין הדיינין חותמין בו. מיהו אם חתימי דייני טפי מעלי ואין צריך שם עדים כלל. וזהו ששנינו [שביעית פ"י מ"ז] הדיינין חותמין מלמטה או העדים. וזהו נוסח שטר פרוזבול, אנו ב"ד החתומים כך היה שבא לפנינו פלוני בן פלוני ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי על גביהון ארשיתי יתכון למגבא כל ש"ח דאית לי על איניש, ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי, ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לפניכם פרוזבול זה הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה, ואנו ב"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבולא כדאמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשנת פלוני האי שטרא דפרוזבולא כדנהגא מימי הלל הזקן וכדתקון רבנן מיומא דנן ולעלם, ומדאתעביד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשות שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן, וכן החזקנו כחו בתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים, ע"כ. ולא שנא כתיב בלשון דיינים וחתימי סהדי ולא שנא כתיב בלשון סהדי דמסהדי מאי דאמר לדייני וחתימי סהדי כשר, וכדאיתא בפרק השולח [גיטין ל"ג ע"א] הדיינים חותמין למטה או העדים.
תנן התם [שביעית פ"י מ"ה] אחד שלוה מחמשה כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד, חמשה שלוו מאחד אין כותבין אלא פרוזבול אחד לכלן. ותו תנן התם בשביעית [מ"ו] היתה לו שדה ממושכנת בעיר כותבין עליה פרוזבול. רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופין. פירוש, יתומים שלוו כותב מלוה פרוזבול שלו עליהן הואיל ויש לו קרקע לאפוטרופוס שלהן ואע"פ שאין להן קרקע, וכדלעיל שאין כותבין פורזבול אלא א"כ יש ללוה קרקע. אבל יתומים שלוו לאחרים אינן צריכין פרוזבול, כדתניא בגמרא דהשולח [גיטין ל"ז ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אינן צריכין פרוזבול ר"ג ובית דינו הן אביהן של יתומים וכאלו נגוש ועומד כל חוב שלהן הוא. ופרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול. והכי תנן בשביעית. וכן פסק הר"ם ז"ל [שמיטה ויובל פ"ט הכ"ב] שאם כתב הפרוזבול תחלה ואחר כך הלוה אינו מועיל כלום אלא משמט עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה, נמצא אומר שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה משמטת ואם הפרוזבול קודם למלוה הרי זו נשמטת, לפיכך הפרוזבול מוקדם כשר, כיצד, כתב הפרוזבול בניסן והקדים זמנו מאדר כשר, שהרי הורע כחו שאינו משמט אלא עד אדר, אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר פסול, שהרי מיפה את כחו שהוא משמט עד אייר שלא כדין, שהרי אין דינו שיהא משמט אלא עד ניסן בשעה שהן מסירת הדברים לבית דין.
וענין הפרוזבול אע"פ שאין מוציאו המלוה אם טען פרוזבול היה לי ונאבד ממני נאמן, וכדאיתא בפרק השולח [גיטין ל"ז ע"ב]. ולא עוד אלא שאנו פותחים לו ואומרים לו שמא פרוזבול היה לך ונאבד, אם השיב [כן] היה לי פרוזבול נאמן, ואם השיב לא היה לי פרוזבול אבד את חובו. וכדגרסינן בפרק השולח [שם] כי אתו לקמיה דרב אמר להו מידי פרוזבול הוה לך כגון זה פתח פיך לאלם הוא, דמסתמא לא שביק התירא ואכיל איסורא. ולמעלה כתבנו בשם הרז"ה ז"ל דה"נ אם טען על מנת שלא תשמטם לי בשביעית הלויתיך נאמן. וכן אם תובעו מלוה ע"פ וטען הלוה שפרוזבול זה קודם ההלואה נעשה והמלוה טוען לו כי לאחר ההלואה נעשה נאמן. וכן אם טען המלוה מלוה זו הקפת חנות היתה או שכר שכיר שאין בהם מצות שמטה והנתבע אומר לא כי מלוה היתה, בכלן פסק הרמב"ם ז"ל [שמיטה ויובל פ"ט הכ"ה] כי התובע נאמן במגו שיכול לומר פרוזבול היה לי ואבד. ואיכא לאקשויי עליה דהא לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא, דבשלמא בחוב בשטר ההיא אוקמי ממונא מקרי, דדוקא שטרא זיפא [לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא] הא שטרא לאו זיפא אמרינן ביה מיגו לקיומי שטרא ואפילו לאפוקי ממונא, וכדאיתא בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"א] גבי עובדא דאבימי, וכמו שכתוב בשער י"ז שהקדמנו, אבל ע"פ או בשטר זיפא בודאי לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא, וכדאיתא בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ב ע"ב]. והנה הרב ז"ל כתב שאפילו למלוה על פה נאמן התובע לטעון הקפת חנות היא במגו. ויש לתרץ כדי להעמיד דבריו דשאני הכא דלתובע מסייע ליה חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ומשום הכי נאמן התובע ואע"פ שהאחר מוחזק ומוציאין ממנו. ואיכא מ"ד דבכל מקום שהוא נאמן התובע מיהו משתבע היסת ושקיל. ולא בריר לן.
<h2>דף מד:</h2>
גם יש דרך אחרת שאינו משמט והוא אם מסר שטר חובו לג' הנקראים ב"ד ואמר להן רבותי אתם תגבו לי חוב זה אינו משמט. וכדתנן [שביעית פ"י מ"ב] המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט. וכן ב"ד שגמרו את הדין וכתבו איש פלוני חייב לאיש פלוני ליתן לו כך וכך אינו משמט, שזה כגבוי הוא וכאלו בא לידו ואינו כמלוה. וכדגרסינן בשביעית [שם] כל מעשה ב"ד אינן משמיטין. ונ"ל שהמוסר שטרו לב"ד אינו כענין הפרוזבול, כי הפרוזבול אינו מועיל אלא בחוצה לארץ ואינו בא אלא בב"ד חשוב, (וכדלעיל) [כדלקמן דין ט"ז], וזה דבר חזק יותר ממנו. וראיה לדבר ששניהם נשנו במשנה במסכת שביעית מוסר שטרות לב"ד ופרוזבול לבד. ואע"ג דכתב [בפרוזבול] מוסרני לכם, כך היה אומר אבל לא היה מוסר. וזהו מה שהקל ר"ג. אבל מסר [שטרו] חזק ומועיל יותר מפרוזבול, ויכול להיות אף בהדיוטות הואיל ויהיו ג' בני אדם. כך נראה לי באמת. גם יש דרך אחרת שאינו משמט והוא אם הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע שמטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית או שבאו עליו עדים אחר השביעית, אין השביעית משמטת. וכן פסק הר"מ ז"ל [שמטה פ"ט ה"ח]. וראייתו מן הירושלמי בפרק הניזקין [ה"א] מלוה שנעשת כפרנית אינה משמטת, כפרנית שנעשת מלוה נשמטת. וכך פירושו, אם הלוה לו קודם שביעית וכפר לו ועמד בכפירתו בסוף שביעית ולאחר [שביעית] הודה לו או שבאו עדים אינה משמטת, דלא קרינא ביה לא יגוש, אבל אם מתחלה כפר והודה לו בשביעית קודם סוף אלול נשמטת, דקרינן ביה לא יגוש. ויש קצת ראיה מן הבבלי דגרסינן [שבועות רפ"ו] והשביעית משמטת את השבועה. וזהו הטעם שהשביעית משמטת את השבועה וכדכתבינן וזה דבר השמטה שמוט אפילו דבור משמט. ועוד דכתיב לא יגוש ודרשינן לא לשלם ולא לישבע. ויש שהקשה פשיטא שהשבועה נשמטת, שהרי עיקר החוב הוא נשמט ותו ליכא שבועה, דהא אפילו הודה נמי פטור, דשביעית משמטת. ולא מצינן למימר דאיירי בשבועת השותפים, דכה"ג שבועה אינה משמטת, דכל שהחוב משמט משמט את השבועה, ובשיתוף שאינו משמט שביעית גם השבועה אינה משמט. ולפיכך יש לתרץ דלעולם בשבועה של עסקי חוב קא מיירי, ודקא קשיא לך הרי השמיט החוב, הא קמ"ל דכיון דאם יודה לו אחר שביעית יתחייב בחובו, שהרי שביעית אינו משמט חוב שכפר בו, שהרי אינו ביגוש, אפילו הכי השבועה משמטת השביעית. וכן יש דברים אחרים שאינה משמטת כגון הקפת חנות ושכר שכיר. כדתנן [שביעית פ"י מ"א] הקפת חנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה משמט, שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלוה הרי זו משמט. וכן האונס והמפתה ומוציא שם רע אינם נשמטים ואם זקפן במלוה נשמטים. ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין, וכדאיתא בגיטין פרק שני [י"ח ע"א]. וכן כתובת אשה אינה נשמטת אם גרשה קודם השמיטה. ואם פגמה אותה או זקפתה עליו במלוה הרי זו נשמטת. והכי איתא בגיטין פרק שני [י"ח ע"א] בפלוגתא דרב ושמואל. וקי"ל כשמואל. וכן תלמידי חכמים שהלוו זה לזה ומסר דבריו המלוה לתלמידים ואמר מוסרני לכם כל חוב שיש לו שאגבנו כל זמן שארצה אין צריך פרוזבול אחר מפני שהם יודעים ששמטת כספים בזמן הזה אינו אלא מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית וכדגרסינן בפרק השולח [גיטין ל"ז ע"א] רבנן דבי רב אשי מסרי מלייהו להדדי רבי יונתן מסר מיליה לרבי חייא בר אבא, אמר ליה צריכנא מידי אחרינא, א"ל לא צריכת. אלמא שאין צריכין פרוזבול ואף לא שימסור את שטרו להם אלא במסירת הדברים די להם. וכן פסק הר"מ ז"ל [שמו"י פ"ט הכ"ז]. גם יש שבועות שאין השמטה משמטת אע"פ שמשמטת אף השבועה, כגון שבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים [שאני] יודע בהם עסקים של מלוה שהשביעית משמטת, אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהם שאף אם יודה בהם משלם ולא תשמטם שביעית שהרי אינן עסקים של מלוה, הרי זה נשבע אף אחר השמטה. וכן פסק הר"מ במז"ל.
